זו השאלה הנפוצה ביותר! בניגוד למיתוס, רוב יינות הרוזה האיכותיים אינם ערבוב של יין אדום ולבן (זה אפילו אסור ברוב אזורי היין באירופה, למעט שמפניה). רוזה מיוצר מענבים אדומים שעוברים תהליך שנקרא "השרייה קצרה": הקליפות נשארות במגע עם התירוש למשך שעות בודדות בלבד, מספיק כדי להעניק לו את הצבע הוורוד והארומות הפירותיות, אך לא מספיק כדי להפוך אותו לאדום כהה ועפיץ.

צבע היין נקבע לפי זן הענבים וזמן המגע עם הקליפות. ורוד בהיר (בצל): לרוב מיוצר בשיטת הסחיטה הישירה ומתאפיין בטעמי הדרים ומינרליות. ורוד עמוק (פטל): מעיד בדרך כלל על השרייה ארוכה יותר או שימוש בענבים עם קליפה עשירה בפיגמנט (כמו סירה או מרלו), ויוביל לטעמי פרי אדום דומיננטיים יותר.

בניגוד ליינות אדומים כבדים, יין רוזה נועד לשתייה כשהוא צעיר ורענן. מומלץ לצרוך רוזה בטווח של שנה עד שנתיים משנת הבציר שלו. ככל שהרוזה מתבגר, הוא מאבד את הפירותיות והחיוניות שלו, שהן סימני ההיכר של הסגנון.

בניגוד ליינות אדומים כבדים, יין רוזה נועד לשתייה כשהוא צעיר ורענן. מומלץ לצרוך רוזה בטווח של שנה עד שנתיים משנת הבציר שלו. ככל שהרוזה מתבגר, הוא מאבד את הפירותיות והחיוניות שלו, שהן סימני ההיכר של הסגנון.

הרוזה הוא "הגשר האולטימטיבי" בין יין לבן לאדום. הוא מושלם למטבח הים-תיכוני: דגים בתנור, סלטים רעננים, פסטות ברוטב עגבניות או שמן זית, ומנות עם שום ועשבי תיבול. בגלל החמיצות שלו, הוא מצוין גם לצד אוכל אסייתי פיקנטי או סושי.

רוזה שותים קר! הטמפרטורה האידיאלית היא בין 8°C ל-12°C. אם היין קר מדי (ישר מהמקרר של 4 מעלות), כדאי לתת לו כמה דקות בכוס כדי שהניחוחות שלו יתחילו "לדבר".